הנערה של וורהול

דורון בראונשטיין

ביבוקס

דבי "קנדי" קאופמנברג, אמנית אוונגרדית פורצת דרך, הייתה חלק אינטגרלי מ"החבורה" של אנדי וורהול, גרה, יצרה וחייתה אמנות ב"פקטורי" המפורסם, הידוע - והידוע לשמצה - של אחד מגדולי האמנים של המאה העשרים.את הכינוי "קנדי" - על שם האמנית הטרנסג'נדרית קנדי דארלינג, אחת מ"החבורה" של וורהול וחברה טובה של קאופמנברג - היא קיבלה מוורהול לאחר מותה של קנדי דארלינג, שחשב תמיד שהן דומות - עובדה שקאופמנברג עצמה מעולם לא הסכימה לה - וכך קרא לה תמיד.
"קנדי" יצאה לכל המסיבות והמועדונים הנחשבים של הימים ההם יחד עם "החבורה" - כשבראשה וורהול - התחככה בסלבריטיז של התקופה, שכבה, לדבריה, "עם כולם", ועשתה "את כל הסמים שקיימים". אבל יותר מכל - עשתה אמנות.
אומנם אמנות לא מובנת, ניסיונית לחלוטין, אוונגרדית ודאדאיסטית מאוד במהותה - אפילו לתקופה הפרועה והיצירתית ההיא - ועדיין, איך שלא מסתכלים על זה, אמנות.
היא הציגה במספר תערוכות קבוצתיות בשנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים - וזכתה להתעלמות מוחלטת ממבקרי האמנות של אותם ימים - ואפילו מכרה חלק מיצירותיה, "ואת כל הכסף הוצאתי על סמים," כדבריה.
בשנת 1992 היא אף פתחה גלריה בשותפות עם חברה הטוב אפולו בראון בלואר איסט סייד - גלריה שנסגרה אחרי כשנה בעיקר בגלל חוסר התפקוד של "קנדי", שלא יכלה לעמוד בלחץ של להיות בעלת עסק, עצמאית, גלריסטית, ו"הסתממה למוות" במקום לעבוד בגלריה.
*
כיום, בשנת 2020, קנדי הסכיזופרנית היא הומלסית חסרת-כל שחייה החברתיים-תרבותיים-יצירתיים מסתכמים בעיקר ב"ישיבות" עם חברים-הומלסים עמיתים, שותפים-לדרך - סוף סוף כבר לא "חבורה", כי אם "חברים" - הכוללים בין היתר משורר כושל, פסלת ודוגמנית לשעבר - בין "סטארבקס" ל"סטארבקס", ארוחות בבתי תמחוי ושינה בין מקלט לחסרי בית אחד למשנהו, כשבין לבין היא מוצאת לעתים חומרי גלם בפחי הזבל ויוצרת יש מאין אמנות רדי מייד - מעין פסלים קטנים וייחודים המסמלים את מקומה בעולם, את העיוות של גורלה ושל קיומה, את הכאב שחרוט בתת-המודע שלה.
היא גם מקפידה ללכת לפגישות של "ברהמא שאנטי" - ספק ארגון רוחני, ספק "בית ספר של החיים" - שם היא עושה מדיטציה, משתתפת בשיחות קבוצתיות אודות שאלות קיומיות ואף מוכרת מיצירותיה לחבריה שם.
*
במקביל, קלודין אוליביה גולדסטון, מבקרת האמנות הבכירה של "הניו יורק טיימס", עושה סדרת כתבות אודות אמנים אוטודידקטים לא מוכרים ומגלה בתמונה ישנה של וורהול וחבורתו דאז את קאופמנברג.
בזמן ש"קנדי" מסתובבת לה חסרת-כל ברחובותיה האינסופיים של ניו יורק - אותה היא מכנה בלעג מר, כאוב, "ניו יורק פאקינג סיטי", וזאת על אף אהבתה הגדולה והמורכבת לעיר - גולדסטון מלקטת עוד ועוד פרטי מידע לכתבת שער אודות קאופמנברג ויצירתה לאורך השנים, ומגלה בזמן התחקיר והראיונות לכתבה, יצירות שלה במוזיאונים נחשבים ברחבי העולם, בבתי אספנים עשירים במנהטן ואף מחוץ לה ומבינה - אולי לראשונה, ולפני כולם - את גודל - וגדולת - יצירתה המטלטלת, מעוררת הרגשות והמחשבה של היוצרת הדגולה והבלתי-מוכרת הזו.
ובזמן שכולם משוכנעים שקאופמנברג עצמה מתה מזמן, בזמן שאיש לא מצליח לאתר את "קנדי" - החיה את חייה ללא טלפון נייד, מנותקת מכל רשת חברתית, מכל דבר דיגיטלי או ממוחשב שיכול לחבר אותה איכשהו לעולם העכשווי - אפילו מקריאת עיתונים היא נמנעת מבחירה - גולדסטון משוכנעת שהיא חיה - "היכנשהו, איכשהו" - ושאחרי שהכתבה אודותיה ואודות הצלחתה הגדולה - אשר "קנדי" איננה מודעת לה כלל - תפורסם, היא תתגלה ותחשוף את עצמה סוף סוף לעולם.
מי משתיהן תנצח בסוף? את הזמן? את האמת? את הגורל?
מי משתיהן חופשייה יותר, בסופו של דבר? מי מוכשרת יותר? מי מאושרת יותר?
ומיהי בעצם דבי ומיהי קלודין? האם האחת היא השתקפות של השנייה - לפחות באופן מסוים? האם הקירבה הפיזית שלהן תצליח להפגיש אותן למרות שהן חיות לכאורה בשני עולמות שונים בתכלית? למרות ההבדלים המעמדיים והחברתיים?
ומהו בכל זאת הדבר שמחבר ביניהן? איכשהו, היכנשהו?
במה הן דומות?
האם רק באהבתן לעיר הגדולה - על אף כל הקשיים שהיא מערימה? האם רק בכך ששתיהן "חיות אמנות"? ששתיהן נשים שורדות, הישרדותיות למרות הכל?
או שיש דבר-מה גדול הרבה יותר מזה? משהו אחר, אחר לגמרי? זיכרון אחד, טראומה אחת, גבר אחד, שהביא את שתיהן עד הלום?
שבגללו הן ככה? הנשים שהן היום? מוצלחות - אך לא מצליחות בעיניהן. יפות - אך לא בעיניהן. אובססיביות, מזוכיסטיות, פגועות מאוד, שלא מודעות ליכולותיהן האמיתיות, לגודל כישרונן, לכוח החיים האדיר, הגולמי, החד-פעמי והיפה-עד-כאב, אשר קיים בשתיהן, כאילו היו, באיזשהו אופן - לא הגיוני, על-אנושי והזוי ככל שיהיה - אישה אחת.